רקע היסטורי

יחסי דת ומדינה בישראל מבוססים על הסדר שהתגבש עוד לפני קום המדינה, וידוע בשם "הסטטוס קוו". במהותו, מדובר במכתב ששלח דוד בן גוריון ב-19 ביוני 1947, בתפקידו כיושב ראש הסוכנות היהודית, אל הסתדרות אגודת ישראל העולמית, הגוף הייצוגי הגדול ביותר של הקהילות החרדיות באותה תקופה. המכתב הבטיח שמדינת ישראל שתקום תתחשב בדת היהודית בארבע סוגיות יסוד.

הסוגיות היו השבת, הכשרות, ענייני אישות והחינוך. השבת, לפי המכתב, תהיה יום המנוחה הרשמי של המדינה. הכשרות תישמר במטבחי כל מוסדות המדינה, ובראשם הצבא. בעניינים של נישואין וגירושין יהיה לרבנות הראשית מעמד בלעדי. בחינוך תישמר האוטונומיה של הזרמים השונים, כולל החינוך הדתי והחרדי.

חשוב להדגיש שלמכתב הסטטוס קוו אין מעמד משפטי מחייב. הוא לא נחתם כהסכם רשמי, לא נחקק כחוק, ולא אומץ בחוקה (שלא נכתבה). הוא לכל היותר הצהרת כוונות שהפכה למסגרת מנחה, אבל זו שאופייה משתנה ככל שהמציאות בשטח משתנה.

איך התפתח הסטטוס קוו

לאורך עשורי קיומה של המדינה, השתנו הסדרי הסטטוס קוו בכמה מישורים. חלק מההסדרים עוגנו בחקיקה. חוק שעות עבודה ומנוחה התשי"א-1951 קבע את השבת כיום המנוחה החוקי, ואסר עבודה בה למעט חריגים מוגדרים. הרבנות הראשית קיבלה מונופול חוקי על נישואין וגירושין של יהודים, וכן על מתן תעודות כשרות עד לרפורמת תקציבית ב-2024. בכל מטבח של גוף ציבורי, החל מהצבא ועד לבתי החולים הממשלתיים, מוגש אוכל כשר.

חלק מההסדרים, לעומת זאת, התרופפו עם השנים בלי שינוי חקיקתי. בערים גדולות התרחבה הפעילות המסחרית בשבת, גם אם בניגוד לחוק העזר העירוני, ובלי אכיפה משמעותית. תל אביב הכריזה לפני כמה שנים על שינוי חוק העזר שלה כדי לאפשר פעילות עסקית רחבה יותר בשבת, אבל שר הפנים נמנע מאישור החוק והוא לא נכנס לתוקף. בערים אחרות התופעה התרחבה בלי הליך פורמלי.

במישור החינוכי, ההבחנה בין הזרמים נשמרת, אבל הוויכוח על הליבה שניתנת בחינוך החרדי הפך לאחד הנושאים המרכזיים בשיח הציבורי. לימודי הליבה הם שילוב מינימלי של מקצועות אזרחיים (מתמטיקה, אנגלית, עברית, מדעים, אזרחות) שכל בית ספר אמור ללמד תמורת תקציב מהמדינה. בפועל, חלק ניכר מבתי הספר החרדיים מלמדים תוכנית מצומצמת מאוד של ליבה, או שאינם מלמדים אותה כלל.

מצב הנישואין והגירושין

לרבנות הראשית יש סמכות בלעדית בכל הנוגע לנישואין וגירושין של יהודים בישראל. אזרחים שאינם יכולים או אינם רוצים להתחתן ברבנות, נאלצים לפנות לחלופות. הפתרונות הקיימים כוללים נישואי קפריסין (זוגות שמתחתנים בקפריסין במסגרת אזרחית, וחוזרים לישראל עם תעודת נישואין שמוכרת ביטוח לאומי וברישום משרד הפנים), נישואי און-ליין (שמתבצעים דרך אוטה ויברה), נישואי דרבי (נישואי שותפות שמוכרים על ידי בית הדין הרבני בתנאים מסוימים), וברית הזוגיות (לזוגות שלא רוצים גישה דתית כלל).

מספר נישואי החוץ של ישראלים גדל מדי שנה. סקרי דעת קהל חוזרים מציגים תמיכה רחבה של רוב הציבור החילוני, ושיעורים משמעותיים גם של ציבור מסורתי, בהקמת מנגנון של נישואין אזרחיים בישראל. הצעות חוק בכיוון זה הוגשו פעמים רבות לכנסת ולא התקדמו.

סוגיית הגיור הממלכתי דומה במורכבותה. מערכת הגיור הממלכתית, שמופעלת על ידי הרבנות הראשית, אינה נותנת מענה לכ-400 אלף עולים מברית המועצות לשעבר וצאצאיהם, שאינם מוכרים כיהודים בישראל. מצב זה יוצר משפחות עם סטטוסים שונים, ילדים שמוגדרים אחרת מהוריהם, ובעיות זהות עמוקות. הצעות לרפורמה במערכת הגיור, ובהן הצעת חוק "חוק הגיור" של חברי הכנסת אביגדור ליברמן ואחרים, לא התקדמו.

נתונים ועמדות הציבור

לפי מדד הדמוקרטיה של המכון הישראלי לדמוקרטיה לשנת 2018, רק 20 אחוז מהציבור הישראלי הביעו אמון ברבנות הראשית. סקרים מאוחרים יותר הציגו תמונה דומה ולעיתים אף מחמירה. עם זאת, סקרים עוקבים מציגים תמונה מורכבת. סקר של ynet משנת 2014 מצא ש-62 אחוז מהציבור היהודי סבורים שהסכם הסטטוס קוו רלוונטי גם בימינו, עם או בלי שינויים קלים. בפילוח לפי דתיות, רוב מובהק בכל קבוצה תומך בשימור הסטטוס קוו, אבל החילונים מפוצלים בין שמירתו לשינויו או החלפתו בהפרדה מלאה בין דת ומדינה.

על נישואין וגירושין, 55 אחוז מהציבור היהודי תמכו בשבירת המונופול של הממסד הרבני, כאשר רוב החילונים (84 אחוז) תמכו בכך. עם זאת, 43 אחוז מהציבור היהודי, ובהם 100 אחוז מהחרדים ו-79 אחוז מהדתיים, תמכו בשמירה על המצב הקיים.

על השבת, רוב מובהק (81 אחוז) של הציבור היהודי תומך בכך שתישאר יום המנוחה הרשמי. ההסכמה הזו רחבה גם בקרב חילונים. הוויכוח הוא לא על השבת כיום מנוחה אלא על המידה שבה מותר להפעיל בה תחבורה ציבורית, על האפשרות לפתוח עסקים מסחריים ואירוח, ועל המידה שבה הציבור החילוני נדרש לקבל מגבלות שמקורן בהלכה.

הצעות לסטטוס קוו חדש

לאורך השנים נעשו כמה ניסיונות להציע מסגרת חדשה שתחליף את הסטטוס קוו. ב-2019, תנועת נאמני תורה ועבודה ועמותת עתים פרסמו "הצעה לסטטוס קוו חדש" שהוצגה לראש הממשלה דאז בנימין נתניהו וליו"ר כחול לבן בני גנץ. ההצעה התבססה על עקרון של הסכמה רחבה, חיזוק הזהות היהודית של המדינה דרך הסכמה ולא דרך כפייה, ויצירת מרחב ציבורי שמתאים לחלקים שונים של החברה.

המכון הישראלי לדמוקרטיה הוביל יוזמה דומה בשם "שבת ישראלית", שבה השתתפו למעלה מעשרים ארגונים מכל גווני הקשת. המטרה היתה לקדם מרכיבים מקומיים של פתרון לסוגיות השבת, ולהוות מודל ליישום ארצי.

הוויכוחים המרכזיים

הוויכוח הראשון הוא על המידה שבה המדינה מתערבת בעניינים דתיים. תומכי הסטטוס קוו ההיסטורי טוענים שהמדינה היהודית חייבת לשמור על אופייה היהודי ולתת מקום מרכזי להלכה היהודית, גם במחיר של הגבלות על הציבור החילוני. תומכי הפרדת דת ומדינה רואים את המדינה כצריכה להיות נייטרלית, ואת הדת כעניין פרטי של היחיד או של הקהילה.

הוויכוח השני הוא על מעמד הזרמים הלא אורתודוקסיים. הזרם הקונסרבטיבי והרפורמי מבקשים לקבל מעמד שווה לאורתודוקסיה במישורים שונים, ובהם הכרה ברבניהם, גיורם, ונישואיהם. בית המשפט העליון פסק כמה פעמים לטובת הזרמים הלא אורתודוקסיים, ובמיוחד בעניין הכרה בגיור לצורכי חוק השבות, אבל הרבנות הראשית ממשיכה לסרב להכיר בהם.

הוויכוח השלישי הוא על שירותי דת מקומיים. כשרות, מקוואות, בתי כנסת, רבנים מקומיים, וקבורה, כל אלה מתממנים ומופעלים על ידי המדינה דרך משרד הדתות ורשויות מקומיות. הוויכוח הוא על היקף המעורבות הציבורית, על תמיכה במגוון של זרמים, ועל אפשרות לקבורה אזרחית.

מה לעקוב אחריו

המוקדים הקרובים כוללים את החקיקה בעניין רישום נישואין וגירושין שלא דרך הרבנות, את הסדר הקבורה האזרחית, את החקיקה על שירותי דת ועל זרמים שאינם אורתודוקסיים, ואת המאבק על לימודי הליבה בחינוך החרדי.

באתר אנחנו עוקבים אחר פרסומי המכון הישראלי לדמוקרטיה, של מכון הרטמן, של עמותת עתים, ושל ארגונים אחרים שעוסקים ביחסי דת ומדינה.